אלי צפירה

נולד ב-3.6.1956

נרצח ב-29.1.2004 בפיגוע בקו 19 בירושלים

אלי צפירה, בן 47, אב הבית בבית הספר היסודי. הותיר אחריו אישה, תינוק ושתי בנות מנישואים קודמים.


מנהל בית הספר, יואב שור, ספד לו: "אלי נתן אהבה לילדי בית הספר והם החזירו לו אהבה. הוא דאג מדי יום שבית הספר יפעל באופן תקין". שור אמר כי משפחתו של אלי היתה חלק מבית הספר - ובית הספר לא ישכח אותה.

 

דברים לזכרו:

יש צומת אחת בעיר שבה, מסתבר, עוברות כל הדרכים לכל מקום בעיר. ובה אני עוברת לפחות פעם ביום. צומת הרחובות עזה – ארלוזורוב. ושם, ממש על קו העצירה, בדיוק במקום שבו אף נהג  אינו אדיב, ואיש לא יתן זכות חצייה לנהג אחר, חייבים לעצור. בדיוק בנקודה הזו, גם אני עוצרת לרגע. ואז אני לא ממהרת יותר. להיפך, אני במסע לאחור בזמן.  המסע מתחיל במבט חטוף אל האבן השקועה בגדר. אבן ובה חקוקים שמות. תשעה שמות שאינם מוכרים ועוד שם אחד מוכר - אלי צפירה.

ולא רק שמו מוכר, אלא גם פרצופו, מבטו וקולו, תנועות ידיו והליכתו.

מבט חטוף אל האבן וכאילו לא עברו השנים. כאילו רק אתמול עוד עבר והסתובב בינינו, במסדרונות ביה"ס, והרכיב וקדח, והרעים בקולו על ילדים משחיתי ציוד, והושיט יד עוזרת למי שצריך. פתח את ביה"ס בבוקר וסגר .

גם בבוקר יום 29/1/2004  אלי הגיע לביה"ס  ב-7.00, פתח את ביה"ס, ועזב ב-7.45. נסע להדסה ללוות את אשתו לטיפול. אחר כך, בערך בשעה 9.15, עלה  לאוטובוס קו 19 בדרכו חזרה לסיים עוד יום עבודה לא קל בביה"ס. כעבור חמש דקות נשמע פיצוץ. ומאז אלי צפירה עדיין בדרכו לביה"ס. הוא לא הגיע עד היום...

וביה"ס  כבר  שבע שנים ממשיך, נפתח בלעדיו ונסגר בלעדיו. חורים נקדחים בקירות, שולחנות ומדפים משנים מקומם, ביה"ס נקי ומלוכלך ושוב נקי ושוב מלוכלך, ומתקלקלים בו דברים ומישהו אחר מתקן ומסדר ודואג לדברים, וגוער בילדים, ומושיט עזרה.

הילדים שעזר להם והילדים שגער בהם, כולם כבר בגרו ועזבו, אנשים רבים התחלפו, חדשים הגיעו, אבל הוותיקים עוד זוכרים, זוכרים פנים וקול ודמות ואדם חם, אכפתי ודואג. זוכרים את אלי, וזוכרים  אותו בחדות כאילו תיכף יכנס, כאילו נעדר רק היום.

אבל אז גם  זוכרים את היום שבו אלי נלקח, בדרכו לביה"ס לסיים את יום העבודה שהתחיל בו. ויודעים שאלי לא יכנס יותר לביה"ס, לא יסגור את מה שפתח ביום 29/1/2004,  יום מותו.